אנו שומעים לא אחת על חברות מסחריות שחדלו מלנהל את עסקיהן, התפרקו או חדלו מלהחזיק בנכס מסוים וזאת מבלי ששילמו את חובות הארנונה לרשות המקומית. האם במקרים הללו נותרת הרשות המקומית חסרת אונים וללא כל יכולת לגבות את חובות הארנונה של התאגיד או שמא תוכל הרשות המקומית לגבות באמצעים העומדים לרשותה, את חובות הארנונה מבעלי השליטה?
במקרים מסוימים, כפי שנראה במסגרת מאמר זה, יתאפשר לרשות המקומית לפנות במישרין בדרישה לתשלום חובות הארנונה של תאגיד אל בעלי השליטה בו תוך ירידה אל קניינים הפרטי באופן החורג מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ומעיקרון הגבלת האחריות האופייני לדיני התאגידים. מתן גושפנקא חוקית לרשות המקומית לגבות את הארנונה במישרין מבעלי השליטה מהווה למעשה מעין ניתוץ של החיץ הקיים שבין התאגיד לבעלי השליטה בו עד כדי מתן הכשר לרשות לנקוט בהרמת מסך מדומה.
בעל שליטה בהתאם לסעיף 119א(ד) לפקודה הינו מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א) לפקודה שהינן, בין השאר, החזקה שלפחות 10 אחוזים מהון המניות של החברה או הזכות למנות מנהל בה.
בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992, אשר בא לעולם באמצעות תיקון חקיקה עקיף אשר נערך בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004, נקבעו התנאים לשם גביית חובות ארנונה מבעלי שליטה.
להלן הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ככתבו וכלשונו:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן … ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן [א] כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה"
בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים על מנת לגבות חוב ארנונה מבעל שליטה יש לוודא קיומם של הפרמטרים הבאים: האחד, המדובר בגבייה של חוב ארנונה סופי, הווה אומר חוב ארנונה שחלף לגביו המועד להשגה, ערר או ערעור או ניתנו בו פסק דין או החלטה חלוטים. השני, הנכס אשר לא שימש למגורים אכן הוחזק על ידי חברה פרטית שלא שילמה את מלוא חוב הארנונה החל עליה. השלישי, תנאי להתממשות זכות הגבייה מבעל השליטה הוא קיומן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה.
סעיף 119א(א) לפקודה מורה:
[1] היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
[2] היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם … בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
[3] בלי לגרוע מהוראת פסקאות [1] ו-[2] היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.
תכלית הוראת סעיף 119א לפקודה הינה מניעת "הברחת נכסים" או התגברות על "הברחת נכסים" מתאגיד שהתפרק או הפסיק את פעילותו במגמה לחמוק מתשלום מס החל עליו, כאשר הסעיף מותיר מעין אפשרות "עקיבה" אחר הנכסים המוברחים לבעל השליטה על מנת להתיר גביית המס ממנו.
נכס מוברח בהקשר זה לפי הוראות הפקודה הוא נכס שהועבר ללא תמורה או בתמורה חלקית לצד שלישי באופן שמותיר את התאגיד המעביר את הנכס בלי אמצעים לסילוק חוב המס.
בהתאם להוראות הפסיקה, במקרים של העברת נכסים לבעלי שליטה בתמורה חלקית, תתאפשר ירידה אל נכסי בעלי השליטה רק באופן יחסי לפער שבין התמורה המלאה לתמורה החלקית. כך לשם ההמחשה, אם הועבר נכס של תאגיד לבעל שליטה בתמורה ששיעורה 50% משווי הנכס כי אז הסמכות לרדת לקניין הפרט כדי לגבות את חוב הארנונה היא בשיעור של 50% מן החוב.
נקודות נוספות אשר על בעלי השליטה לקחת בחשבון בכל הקשור לגביית חובות הארנונה כפי שעלו בפסקי הדין של בתי המשפט:
החיוב המוטל על בעלי השליטה הוא חיוב "ביחד ולחוד".
לא ניתן באמצעות ההסדר הקבוע בחוק ההסדרים לגבות מבעלי השליטה חובות מים, ביוב או חובות אחרים שאינם חוב ארנונה כללית.
לא ניתן באמצעות ההסדר הקבוע בחוק ההסדרים לגבות מבעלי השליטה חובות ארנונה אשר נוצרו טרם כניסת התיקון לחוק ההסדרים לתוקף.
הרשויות המקומיות מנצלות לא אחת את כוחן ונוקטות בהליכי גבייה מנהלית כנגד בעלי השליטה על מנת לייעל את הליכי הגבייה. עם זאת נציין כי בעל השליטה המבקש להתגונן כנגד דרישת התשלום בטענות של עובדה שאינן כלולות בעילות הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ז – 1976, מן ההכרח לאפשר לו לערוך טענותיו בהליך שיפוטי ראוי. על כן בנסיבות כאלה אפשר לתבוע את החוב מבעלי השליטה רק בהליך של תביעה אזרחית ולא בהליך גבייה מנהלית.
לסיכום, חוק ההסדרים מקנה אפשרות לרשויות מקומיות בהיווצרות של תנאים מסוימים לגבות ארנונה מבעלי שליטה בנכסים הגם והם אינם מחזיקים בפועל בנכסים הללו. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו שכן גבייה המבוצעת באופן רטרואקטיבי בניגוד לתנאים שנקבעו בחוק ופסיקה, תהא נגועה בהעדר חוקיות אשר תועמד בביקורת שיפוטית בייחוד כאשר עסקינן בהסדר של הרמת מסך רחבה, המאפשרת ירידה אל קניינו הפרי של אדם.
עו"ד טל קדש, מומחה במשפט אזרח מסחרי. כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים במאמר ובאתר.
**עורך דין ונוטריון טל קדש, עוסק במיסוי מוניציפלי, ניהול הליכים מנהליים מול רשויות, עתירות מנהליות, ערעורים מנהליים, השגות ועררים.
עוה"ד טל קדש, הינו מחבר הספר : "דיני ארנונה- פרשנות הלכה ומעשה (2018), הוצאת בורסי. לינק לאזכור הספר בפסיקה: לחץ כאן
