מהו רחוב לצורך חיוב בארנונה

מהו רחוב לצורך חיוב בארנונה מאת: עו"ד טל קדש
פטור מחיובי ארנונה לשטח המוגדר "רחוב" על פי פקודת העיריות, מאת עו"ד טל קדש

האם ובאילו מקרים רשות מקומית רשאית לחייב שטח פרטי או של בית עסק בגין שימוש בחלק מ"רחוב"? מהי הגדרת פקודת העיריות למונח "רחוב" שאינו בר חיוב בארנונה? עו"ד טל קדש, מומחה לחיובי ארנונה ורשויות מקומיות, על החוק ופסיקת בית המשפט בנושא.

סעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") מגדיר מה ייחשב לצורך קביעת סיווגי ארנונה ל"רחוב".

269. "רחוב- לרבות כביש שהנסיעה בו כרוכה בתשלום אגרה, היטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן דרך כהגדרתה בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שבה עובר הכביש, שטחי השיקום הנופי בכביש ובדרך שבה הוא עובר, וכל מיתקן בתחום הכביש והדרך, למעט בנין, הדרוש במישרין לגביית האגרה, ההיטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן מסילת ברזל כמשמעותה בסעיף 2 רישה ופסקאות (1) ו-(2) לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], תשל"ב-1972, וכן מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה; 

מלשון הפקודה למדים כי "רחוב" ייחשב שטח המשמש את הציבור הרחב. לרוב, החלטה האם שטח כלשהו עונה על ההגדרה של רחוב לעיל הינה עניין פשוט בהיותו נראה אל העין ונובע באופן טבעי מעצם השימוש בשטח אם כרחוב אם כשימוש אחר, אך ביחד עם זאת, ישנם מקרים בהם הקו בין שימוש ב"רחוב" לצורך שהינו לכאורה "פרטי לבין שימוש שהינו ציבורי שאינו בר חיוב בארנונה, אינו כה ברור. להלן אסקור את פרשנות בית המשפט למקרים בהם סיווג השטח כשטח פרטי או ציבורי אינו פשוט.

בע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ´ עיריית קרית ביאליק, נידונה השאלה, האם יש לחייב את בעלת הקניון בארנונה בגין האזורים של המעברים, החניה והגינון של הקניון (להלן יחדיו: "האזור הציבורי"). מליסרון טענה, כי מתוך האזור הציבורי, יש לחייבה רק בגין שטחי מעבר שהושכרו על ידה ושהוקמו בהם דוכנים. בכדי להכריע בשאלה האם מדובר ב"רחוב" על פי הגדרתו בסעיף 269 לפקודה, יש לבחון את זהות המחזיק בנכס ואת זהות הנהנה/ים מהשירותים הניתנים לנכס. ככל שהנהנים משירותי העירייה ומחזיק הנכס הינם זהים, הרי שלא מדובר ב"רחוב" ועל הנכס יחול מס ארנונה על פי השימוש בו בהתאם לצו הארנונה של הרשות המקומית.

בית המשפט קבע יש קושי ביישום המבחן המפורט לעיל, שכן קשה לכמת את הנאת המחזיק בנכס לעומת הנאה של כלל הציבור בשטח נקודתי, משירותי העירייה עבור האזור הציבורי. לכן נפסק כי יש לבדוק מיהו הנהנה העיקרימן השירותים הניתנים על ידי העירייה. ככל שהנהנה מאותם שירותים הינו הציבור הרחב, ניתן יהיה לומר כי יש לסווג את האזור הציבורי כ"רחוב" על פי הפקודה. 

נפסק כי שטחי ציבור הסמוכים לקניון, במקרה זה, מעודדים את הציבור להגיע דווקא אל הקניון ולא אל אזורי מסחר אחרים, ומשכך יש לאזור הציבורי ערך כלכלי לא מבוטל עבור מליסרון. ראיה לכך קבע בית המשפט, היא יכולתה של מליסרון להשכיר שטחים מהמעברים לטובת הקמת דוכנים. הביקוש לשכירת דוכנים מאת מליסרון, קבע בית המשפט, נובע מהערך הכלכלי שלהם. מנגד קבע בית המשפט, השימוש שעושה הציבור הרחב באזור הציבורי הינו מוגבל ומשמש אותו כדי לבקר בחנויות שבקניון. 

בית המשפט נתן משקל גם ליכולת השליטה של מליסרון בשטח נשוא המחלוקת, וקבע כי עצם העובדה כי מליסרון יכולה היתה למנע מהציבור הרחב לעבור באיזור הציבורי על ידי סגירתו וגידורי, מקימה זיקה מיוחדת שלה לאותו שטח ציבורי, באופן המוציא אותו לכאורה משליטת העירייה, ועל כן אין לראות בו כ"רחוב" בנסיבות העניין לשם חיוב בארנונה. 

בעמנ (ת"א) 302/08 הנהלת רכבת ישראל בע"מ נ´ עירית ראשון לציון, נידונה, בין היתר, שאלת סיווגם של רציפי הרכבת בתחום שיפוטה של עיריית ראשון לציון. רכבת ישראל טענה, כי אין לחייבה בארנונה בגין אלו, שכן הם משמשים את ציבור הנוסעים ברכבת. טענת רכבת ישראל נסמכה על לשון החוק האמור כי בנוסף למסילת ברזל ייחשבו כ"רחוב" "מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממניה". בית המשפט קבע, כי "המיתקנים" בהם עוסק סעיף 269 לפקודה הינם מתקנים המותקנים על גבי מסילת הברזל ובסמיכות לה ואשר נחוצים לצורך הפעלתה. לגבי הרציפים קבע בית המשפט (כבוד השופטת שרה ברוש) כי "הרציפים מצויים בסמיכות למסילת הברזל, אך איני סבורה שהם נדרשים לצורך הפעלתה. אכן, הרציפים משמשים לצורך ההעלאה והורדה של נוסעים וסחורות מן הרכבת ואליה וזאת לנוכח הפרש הגובה בין מפלס הקרקע ובין פתחי הרכבת. אולם, הרציפים אינם משמשים בהכרח לצורך הפעלת המסילה, והמסילה יכולה לשמש ליעודה לתעבורת רכבות גם ללא רציפים." מבחן שני שהפעיל בית המשפט לשם אבחנה בין "רחוב" ל"מתקנים", עסק בזהות הנהנים משטח הרציפים. בית המשפט פסק, כי לא כל הציבור נהנה מהשטחים כי אם ציבור הנוסעים הבוחר לנסוע ברכבת ומשכך, לא ניתן לומר כי הרציפים משמשים את "הציבור הרחב" ועל כן בנסיבות העניין אין מקום לסווג את השטח נשוא הערעור כ"רחוב" לצורך חיוב בארנונה.

בברמ 3878/10 בנק לאומי לישראל בע"מ נ´ מנהלת הארנונה של עיריית קרית ים, נידונה השאלה, האם מדרכה הנמצאת צמוד לסניף בנק הינה שטח ציבורי או שמא שימושה על ידי סניף הבנק הופך אותה הלכה למעשה לחלק מהסניף. דובר בחלק מקורה ממדרכה הצמודה לסניף הבנק ואשר שימש את השומר בכניסה לסניף ואת מכשיר הכספומט של הסניף. הבנק טען, כי אומנם החלק המקורה במדרכה משמש את הסניף, אך כי זהו רק חלק משימושו וכי הוא משמש גם את הציבור הרחב, כי השליטה במדרכה נמצאת בידי העירייה וכי לו, לבנק, אין כל זכויות במדרכה. 

מנגד טענה העירייה, כי הנהנה העיקרי מהשימוש במדרכה הינו הבנק, זאת בשל מעבר לקוחות הבנק והשימוש הנעשה על ידם בכספומט. בית המשפט פסק, כי אומנם אין לחייב בארנונה בגין מדרכה, אך כי מניעה לכך שעל פי מבחן תכליתי הבוחן את השימוש שנעשה במדרכה, זו תיחשב כחלק מנכס ולא כמדרכה. השימוש הנעשה בחלק המקורה של המדרכה, נפסק, משמש את הבנק לצרכיו העסקיים וכן הוא הנהנה העיקרי מהשימוש שנעשה בחלק זה. משכך, יש לראות בחלק המקורה של המדרכה חלק מסניף הבנק ועל הבנק לשלם ארנונה בגין חלק זה. 

במקרה בו נעשה שימוש ב"רחוב" או בחלק ממנו, יש לבחון מיהו הנהנה העיקרי מאותו שימוש, האם בית העסק הסמוך ל"רחוב" ולקוחותיו או שמא הציבור הרחב. ככל שהנהנה העיקרי אינו כלל הציבור כי אם עושה השימוש בו, רשאית הרשות המקומית לחייב בארנונה את עושה השימוש.במקרים אחרים, שבהם השימוש הוא ציבורי באופיו באופן שבו הזיקה הציבורית נתונה לרשות המקומית באופן מובהק, קרי לציבור הרחב, לא ניתן יהיה לחייב שטח כלשהו בארנונה, בהיותו "רחוב", על אף העובדה שלעיתים "הרחוב" נמצא בסמיכות לבית עסק או לשטח מסחרי.

*עו"ד טל קדש, עורך דין ארנונה, משרד עורכי דין ארנונה, הפחתת ארנונה, מחיקת חובת ארנונה.

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.


**עורך דין ונוטריון טל קדש, עוסק במיסוי מוניציפלי, ניהול הליכים מנהליים מול רשויות, עתירות מנהליות, ערעורים מנהליים, השגות ועררים.
עוה"ד טל קדש, הינו מחבר הספר : "דיני ארנונה- פרשנות הלכה ומעשה (2018), הוצאת בורסי. לינק לאזכור הספר בפסיקה: לחץ כאן